<h1>שו"ת התשב"ץ ח"א סימן ס"ו</h1>
<h2>דף ל.</h2>
וענין החילול בפרהסיא, אתם סוברין דכי אמרינן דמחלל שבתות בפרהסיא הוי משומד לכל התורה כולה, הני מילי כשעושה זה לעבור על דברי תורה, אבל אם עושה זה כדי להראות עצמו לגוים שהוא כגוי כדי שלא יעלילוהו שהוא יהודי, וכשהוא בביתו משמר שבתו בצנעא, אינו משומד לכל התורה כולה, ששימורו בתוך ביתו ואפילו בדבר קל מוכיח שהוא מודה בשבת. ויש בזה קצת הוכחה בפרק עד כמה [בכורות ל' ע"א] דמה שהוא עושה בצנעא בתוך ביתו מחזיק אותו שאינו חשוד לאותו דבר. אלא שאינו הוכחה כלל, דההיא מיירא שאינו עובר בפרהסיא, דוק ותשכח. ובזה תקנתם שאינם משומדים לכל התורה כולה בין משום עבודה זרה בין משום חילול שבת בפרהסיא, ואם כן אין מגען אסור. ונשאר לתקן בענין חשדם באותו דבר עצמו, דהיינו שתיית יין נסך. בודאי בלא אונס הם שותים אותו, והיאך הם נאמנים עליו ואפילו על שלהם. ונראה שאתם רואים מהם שאף על פי שהם חשודים באותו דבר לעצמם אינם חשודים להכשיל שום יהודי, והם בזה היפך מתגרי סוריא דאמרינן בפרק אין מעמידין [ע"ז ל"ט ע"ב] שאין לוקחין יין מרייס חלתית מלח חלב גבינה אלא מן המומחה, וכולם אם מתארח אצל בעל הבית מותר, וכן אם שיגר לו בעל הבית מותר, ופירש רש"י ז"ל דתגרי סוריא לא היו חשודין לאכול אותם דברים אסורים, והיו חשודים ללוקחם מן הגוים ולמוכרם לישראל, ומשום הכי אין לוקחין אלא מן המומחה שאינו חשוד, ומתארח אצלו אפילו אינו מומחה, וכן אם שיגר לו בעל הבית מותר שאינו מאכילו אלא ממה שהוא אוכל, וכן פירש הרשב"א ז"ל [שו"ת מיוחסות סימן ק"ע]. ואלו האנוסים הם בהיפך, ששותים יין נסך ואינם משקים ליהודים. וכן פירש הרא"ה ז"ל ההיא דתגרי דסוריא, שהם היו אוכלים דברים האסורים, אבל להאכיל לישראל לא היו חשודין. ויסתייע מנהגכם בפירושו זה, ואף על פי שאין צורת ההלכה מראה כך אלא כפירוש רש"י ז"ל.
אבל בין שיהיה הפירוש כן או אינו כן, אנו אין לנו אלא מה שאנו רואים מהם, במה שהם חשודין אין אנו סומכין ובמה שאין חשודין סומכין, והרי לא נחשדו להשקות לישראל יין נסך שנגע בו גוי, ולפי זה יין העשוי בביתם אתם מתירין אותו בחזקה שאם אינו יודע בבירור שלא נגע בו גוי לא היה מכשיל בו ישראל. וכן נמי כשאומרים מיהודי פלוני קנינו כל שכן דנאמנים, דאפילו חשוד בעלמא דאינו נאמן על שלו נאמן בהכי, וכדאמרינן בפרק כל פסולי המוקדשין [בכורות ל"ו ע"א] האומר למי שאינו נאמן על המעשר קח לי ממי שהוא נאמן או ממי שהוא מעשר אינו נאמן, ואם אמר מאיש פלוני נאמן, ואמרינן טעמא משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי. אלא שיש לתמוה עליכם, שאם על יינו נאמן למה אינו נאמן אפילו אינו אומר מפלוני יהודי, שאם הוה חשוד לשקורי אפילו מפלוני יהודי לא יהא נאמן, דשמא אחר שלקחו נגע בו גוי ולא מינכר. ובודאי שאם יינו כשר אינו צריך לומר מפלוני יהודי לקחתיו, אלא אפילו בסתמא מהימן. ומה שאינכם סומכים עליהם בשמירת יינו של גוי, כבר כתבתי למעלה סמך לדבר. זה נראה לי תיקון וסעד למנהגכם. ונשאר לתקן ענין החוזרים מכאן על עקב בשתם ככלב שב על קיאו, וענין המשומדים גמורים, שלא מצאתי להם תיקון, דנראה שאפילו מגען אסור. ואם יש לך דבר בזה הודיעני. ושלום תורתך יגדל כנפשך שבעך. וכנפש זה דודך וזה רעך. העלוב שמעון בה"ר צמח הכ"מ.
<h2>דף לה.</h2>
ולענין נאמנותו של אנוס במקום אחר, ודאי אם עובד עבודה זרה הוא שלא במקום אונס, או מחלל שבתות בפרהסיא שלא במקום אונס נמי, אינו נאמן כלל ומגעו נמי אסור, והכי איתא בפרק קמא דחולין [ה' ע"א]. אבל אם אינו עובד עבודה זרה שלא במקום סכנה, ומשמר שבת בשוק כשאין שם אונס, אין מגעו אסור. אבל יש לחלק בנאמנותו, שאם הוא שותה יין נסך, קיימא לן דחשוד בדבר אינו נאמן בשלו ונאמן בשל אחרים, דבפרק כל פסולי המוקדשין [בכורות ל"ה ע"א] פליגי ר' מאיר ורבן שמעון בן גמליאל בהא מילתא, ור' מאיר סבירא ליה דחשוד בדבר לא דנו ולא מעידו, ורבן שמעון בן גמליאל סבירא ליה דנאמן הוא על של חבירו ואינו נאמן על שלו, ואיפסיקא הלכתא בהדיא בפרק בתרא דיומא [ע"ח ע"א] כרבן שמעון בן גמליאל, ואף על גב דבפרק עד כמה [בכורות ל' ע"א] איכא סתמא במתניתין כר' מאיר, הא אסכימו רבואתא ז"ל דסתם ואחר כך מחלוקת הוא, ולא סמכינן על ההוא סתמא אלא כפסקא דגמרא. ולפי זה נאמן הוא האנוס לומר יין זה של פלוני מותר. ונראה לי דדוקא כשאינו נוטל שכר על שמירתו, אבל אם הוא נוטל שכר על שמירתו הרי הוא כשלו, וקיימא לן שאינו נאמן בשלו. ודומה זה למה שכתב הרמב"ן ז"ל בתשובה, וכן כתב הרב בעל העיטור ז"ל [אות ה', סוף ענין הרשאה], וכן כתוב בספר חושן משפט בסימן רצ"ו בענין אפטרופוס בשם תשובת הרא"ש ז"ל, שמורשה שנוטל שכר הרשאתו חלק ידוע ממה שיוציא מהלוה, שאין קרובי המורשה מעידין באותו דין משום דהוי נוגע בדבר משום שכרו. הכא נמי כיון שזה השומר אינו נוטל שכר אלא אדעתא שיהא היין כשר משום שמירתו הרי יש לו חלק ביין, וחלקו מעורב עם חלק האחר, וכיון שאינו נאמן על שלו כך אינו נאמן על האחר. ואף על גב דהתם [בכורות ל"ה ע"א] מוכח דרבן שמעון בן גמליאל לא חייש ללגימא, שאני הכא שיש לו שכר, וכשותף דמי, ולא דמי ללגימא דהנאה דלאחר מיכן היא. ואם אנו יודעין שזה האנוס הוא נזהר מיין נסך אלא שאינו מקפיד אמגע גוי, יינו גם כן אסור. ודומה למה שאמרו בפרק אין מעמידין [ע"ז ל"א ע"א] בראשונה היו אומרים יין של עין כושי אסור וכו', ואמרינן התם מעיקרא סבור אין כותי מקפיד על מגע גוי לא שנא פתוחות ולא שנא סתומות, ולבסוף סבור כי לא קפיד אפתוחות אסתומות מקפיד קפיד, דמשמע דמילתא תליא במאי דחזינן מינייהו, במאי דקפדי שרי במאי דלא קפדי אסור. אלא שיש לחקור בענינם, דשמא אף על גב דלא קפדי אמגע גוי ככותים אינן עוברים על ולפני עור לא תתן מכשול כמותם. ויש בענין נאמנותן ומגען דבר קשה מאד, לא אסבור סברות בזה, אבל אכתוב לך לשון הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק ה' מהלכות יסודי התורה [ה"ד] על האנוסים וזה לשונו, אבל אם יכול להימלט ולברוח על נפשו מחמת יד המלך הרשע ואינו עושה הנה הוא ככלב שב על קיאו, והוא נקרא עובד עבודה זרה במזיד, והוא נטרד מן העולם הבא וירד למדרגה התחתונה של גיהנם. עד כאן לשונו.
ולענין הנדון הזה, בענין האנוס אם הוא מקפיד במגעה של נוכרית אם לא, נראה שאף על פי שהיין הוא באוצר הפתוח לרשות הרבים ולא לחצרה, שאילו היה ביד ישראל השומר היה מותר, השתא דהוי ביד אנוס אסור, לפי מה שאתם רואים מענינם וממנהגם עם הגוים. שהרי זה האנוס בודאי כיון דבחזקת גוי הוא אצל הנוכרית היה שומע לה, שאם יעמוד בפניה תאמר לו עדיין אתה יהודי ודעתך קרובה אל היהודים יותר מהגוים, וכיון שכן אינו נאמן בשמירתו. ודומה זה למטהר יינו של גוי והניחו אצל אריסו שהוא אסור, כדאמרינן בשלהי פרק רבי ישמעאל [ע"ז ס"א ע"ב] דבי פרזק רופילא אותיב חמרא גבי אריסיה, סבור רבנן קמיה דרבא למימר כי חיישינן לגומלין הני מילי היכא דהאי מותיב גבי האי והאי מותיב גבי האי, אבל האי כיון דאריסיה לאו דרכיה לאותוביה בי פרזק רופילא לא חיישינן לגומלין, אמר להו אדרבה, אפילו למאן דאמר לא חיישינן לגומלין הני מילי היכא דלא מירתת מיניה, אבל הכא כיון דמירתת מיניה מחפי עליה. ובנדון הזה, אף על פי שהפתח ההוא פתוח לרשות הרבים, וישראלים דרים בעיר או יש רוכלין המחזרין בעיירות, דבהכי סגי במפתח וחותם ולא בעינן שיהא יושב ומשמר, כיון שיש רשות לשומר האנוס הזה ליכנס באוצר הזה, ויש פתחים בחצרה של נוכרית אל האוצר הזה, בודאי אחר שנכנס שם האנוס אם רצתה הנוכרית ליכנס באוצרה דרך פתחים הפתוחים לחצר לא היה מונעה, וכיון דמירתת מינה שלא תאמר לו עדיין אתה נוהג מנהג יהודי מחפי עלה אם נגעה ביה.
נמצא שהיין הזה אסור מכמה טעמים. האחד, שהדבר נראה מלשון השאלה שלא היה באוצר הזה אלא שני מפתחות בלא חותם, וכל שאין שם חותם לא מהני מידי לדעתו של הרמב"ם ז"ל [מאכ"א פי"ג ה"א] והסכמת הרשב"א ז"ל. ואף לדעת רבותינו הצרפתים ז"ל שסוברים שמפתח אחד סגי, אפשר שלא אמרוה למעשה אלא להלכה. ומנהגן של ישראל תורה היא, וכבר נהגו שלא לסמוך אלא במפתח וחותם, וכעדותו של ספר יורה דעה [טור סימן ק"ל]. אלא שצריך להתישב בטעם זה, ולעמוד בזה במה שאתם נוהגין בו. ומכל מקום אפילו נהגתם עד עכשיו לסמוך על מפתחות בלא חותם, חייבין אתם לחזור ממנהגכם ולהצריך חותם מכאן ולהלאה. והשני, שהרי היהודי השומר העיד שהוא אסור, ונאמן בזה, ואין הכחשת האנוס כלום להחזיקו בטהור כמו שכתבתי. וכי תימא שאין עדותו של השומר היהודי עדות, כיון שלא העיד כן בבית דין, והשתא מיהא הא ליתיה קמן דנשייליה, ונסמוך על השומר האנוס שהוא אומר שהוא כשר, דהשתא הא ליתיה מאן דמכחיש ליה. הא ודאי ליתא, דבעדות איסורין לא בעינן שתתקבל בבית דין, אלא כל המעיד מפי העד הנאמן כשר נמי, והרי הוא כעד עצמו. ונראה לי ראיה לזה מדאמרינן בפרק המדיר [כתובות ע"ב ע"א] גבי מאכילתו שאינו מעושר, היכי דמי, אי דידע נפרוש ואי לא ידע מנא ידע, לא צריכא דאמרה ליה פלוני כהן תיקן לי את הכרי, ואזל שייליה ואשתכח שקרא, וכולה סוגיא דהתם. ומשמע דדוקא היכא דשייליה ואשתכח שקרא, אבל מסתמא סמך עלה אף על גב דאתחזק איסורא, וכל שכן שנאמן עד אחד לומר פלוני אמר לי שיין זה אסור, ודיניה כעד גופיה ממש המעיד מפי עצמו. וכלשון הזה כתב הרמב"ן ז"ל בפרק קמא דחולין, שכל עד אחד נאמן באיסורין בין במעשה עצמו בין מעשה אחרים, והיינו פלוני כהן תיקן לי את הכרי. עד כאן לשונו. וכתב כתבתי דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא. וכיון שהעדים ששמעו מפי השומר הם מכחישים האנוס אין עדותו כלום, והרי היין אסור. והשלישי, אפילו בלא הכחשה אין האנוס נאמן, כיון שהוא חשוד באותו דבר וגם נוטל שכר על השמירה, דהחשוד בדבר אינו נאמן במה שיש לו הנאה באותו דבר שנחשד כשהוא מעיד עליו. והרביעי, שכיון שיש פתחים באוצר לצד החצר שהנוכרית דרה שם, אף על פי שאינן נפתחין אלא מצד האוצר, אין לסמוך על האנוס אף על פי שאינו חשוד, דשמא דרך חצרה נכנסה לשם, שהרי בודאי אינו מונעה מליכנס באוצרה. וכיון שנכנסה לשם אנו אומרים שלא מנעה מליגע בו, שכיון שבחזקת גוי הוא אצלה ומירתת מינה מחפי עלה כדי שלא תחזיקנו בישראל.
עוד יש לאסור היין הזה, אפילו לדברי החולקים, לפי שיצא עליו שם איסור, שכיון שבעדותו של שומר אסרו האוסר, ויפה עשה, וגם אחר עדות האנוס החזיק באיסורו, וגם המתירים אינם גדולים ממנו בחכמה, כי לפי מה שהודעתני אתה אסרתו ויודע אני שאין שם גדול ממך, ודאי אין ההיתר כלום, ולא היה לכם להתירו אחר שנאסר. והראיה מדאמרינן בפרק קמא דעבודה זרה [ז' ע"א] הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם אחר ויטהר, ופירש הראב"ד ז"ל דטעמא משום דכיון דאסרה הראשון שויה חתיכא דאיסורא ושוב אין לה היתר, ואפילו התירה שני אינה מותרת. והיינו דתניא בפרק אלו טרפות [חולין מ"ד ע"ב] חכם שטימא וכו' אין חבירו רשאי להתיר, ופי' הרב ז"ל שאפילו התיר אינו מותר, ואפילו היה גדול ממנו בחכמה ובמנין, דמדקאמר אם היו שנים אחד אוסר ואחד מתיר אם היה אחד מהם גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו, מכלל דהיכא דלא היו שנים בבת אחת, אלא שהאחד אסר בפני עצמו, אין חברו רשאי להתיר אפילו גדול ממנו בחכמה ובמנין. וכן דעת הרשב"א ז"ל, וכן נראה גם כן דעת הרמב"ן ז"ל. וכיון שכן, כיון שיצא הדבר מפי האוסר לאסור אין כח בחכם אפילו גדול ממנו להתירו, ואפילו התירו אינו מותר. ואף על גב דלא אמרינן הכי אלא היכא דלא טעה האוסר אלא בשיקול הדעת, אבל אם טעה בדבר משנה מחזירין אותו, וכדאיתא בבכורות [כ"ח ע"ב] ובסנהדרין [ל"ג ע"א], והכא הרי הוא כמי שטעה בדבר משנה, שבשעה שאסרו לא היה יודע שיש עדות אחרת להתירו, ועכשיו שיצא עדות זה יש לחכם להתיר דלא הויא חתיכה דאיסורא. הא ליתה, דודאי אם מצינו עד זה, שהעיד ביין זה שהוא אסור, שהוא פסול בעדות זו או שהעיד שקר, מפי שנים שמעידין כן, היה הדבר כן. אבל אינו כן, אלא שהדבר שקול להכריע האחד על האחד, שהרי אפילו לדברי החולקים אין ראיה ברורה ששקר העיד השומר אלא דרך שיקול הדעת וסברא, וגם אחר שהעיד האנוס החזיק האוסר בסברתו ובשיקול דעתו להאמין השומר על האנוס, וכיון דבשיקול הדעת אסר שוב אין להתיר בשיקול הדעת אלא בבת אחת למי שגדול ממנו בחכמה. ואפילו היה אפשר לומר שקודם שנאסר על פי חכם היה אפשר לסמוך על שיקול הדעת להאמין זה האחרון, כיון שנאסר על פי חכם אי אפשר, דהא שויה חתיכה דאיסורא במילתא דתליא בשיקול הדעת מי הוא יותר נאמן זה או זה. וכיון דבמילתא דתליא בשיקול הדעת הוא, כיון שנאסר אי אפשר להתירו כלל, ואפילו היה העד האחרון עד כשר לגמרי אלא שעדות שניהם שקולה.
ויש להר"ן ז"ל [ע"ז ע"ב בדפי הרי"ף] סברא אחרת, שלא נאמר זה אלא מפני כבודו של חכם, ועוד כדי שלא תראה תורה כשתי תורות, אבל אם שמע ראשון טענותיו של שני יכול לחזור מאיסורו, ואם מודה לו שטעה בשיקול הדעת, אי נמי לא הודה לו אלא שהשני גדול ממנו, מחזיר שני הוראתו של ראשון ומתיר לו מה שאסר. ולפי זה אילו לא היינו מוצאין טעם לאסור יין זה אלא מפני טענה זו, היה אפשר להתיר למי שגדול ממנו בחכמה אחר שנאסר. אבל הוא ז"ל לא אמרה למעשה אלא להלכה, והיה חושש לדברי הראשונים ז"ל בזה. וכל שכן שאפילו לדבריו שיקול הדעת נוטה לדעת האוסר, ואין להתיר. ולי נראה כדעת הראשונים ז"ל, דמשום דשויה חתיכה דאיסורא הוא דאינו רשאי להתיר. ומה שהקשה הר"ן ז"ל אמאי אצטריך רב חסדא [בכורות כ"ח ע"ב] לאוקומי מתניתין דבכורות בטימא את הטהור בדאגע בהו שרץ, דמשמע הא לא אגע בו שרץ מה שעשה עשוי, הא אמרת דבדיבוריה מיתסרא דשויה חתיכה דאיסורא. הא לא קשיא מידי, דההיא לאו משום מה שעשה עשוי אצטריך לאוקומי בהכי, דאפילו לא אגע בהו שרץ מה שעשה עשוי דשויה חתיכה דאיסורא, אלא משום מזיק דמשלם מביתו, דאי לא אגע בהו שרץ אף על גב דאפסדה בהוראתו לא מיקרי מזיק לשלם מביתו עד דעביד מעשה בידים. כן נראה לי להעמיד דברי הראב"ד ז"ל והנמשכים אחריו.
<h2>דף לו.</h2>
וענין החילול בפרהסיא, אתם סוברין דכי אמרינן דמחלל שבתות בפרהסיא הוי משומד לכל התורה כולה, הני מילי כשעושה זה לעבור על דברי תורה, אבל אם עושה זה כדי להראות עצמו לגוים שהוא כגוי כדי שלא יעלילוהו שהוא יהודי, וכשהוא בביתו משמר שבתו בצנעא, אינו משומד לכל התורה כולה, ששימורו בתוך ביתו ואפילו בדבר קל מוכיח שהוא מודה בשבת. ויש בזה קצת הוכחה בפרק עד כמה [בכורות ל' ע"א] דמה שהוא עושה בצנעא בתוך ביתו מחזיק אותו שאינו חשוד לאותו דבר. אלא שאינו הוכחה כלל, דההיא מיירא שאינו עובר בפרהסיא, דוק ותשכח. ובזה תקנתם שאינם משומדים לכל התורה כולה בין משום עבודה זרה בין משום חילול שבת בפרהסיא, ואם כן אין מגען אסור. ונשאר לתקן בענין חשדם באותו דבר עצמו, דהיינו שתיית יין נסך. בודאי בלא אונס הם שותים אותו, והיאך הם נאמנים עליו ואפילו על שלהם. ונראה שאתם רואים מהם שאף על פי שהם חשודים באותו דבר לעצמם אינם חשודים להכשיל שום יהודי, והם בזה היפך מתגרי סוריא דאמרינן בפרק אין מעמידין [ע"ז ל"ט ע"ב] שאין לוקחין יין מרייס חלתית מלח חלב גבינה אלא מן המומחה, וכולם אם מתארח אצל בעל הבית מותר, וכן אם שיגר לו בעל הבית מותר, ופירש רש"י ז"ל דתגרי סוריא לא היו חשודין לאכול אותם דברים אסורים, והיו חשודים ללוקחם מן הגוים ולמוכרם לישראל, ומשום הכי אין לוקחין אלא מן המומחה שאינו חשוד, ומתארח אצלו אפילו אינו מומחה, וכן אם שיגר לו בעל הבית מותר שאינו מאכילו אלא ממה שהוא אוכל, וכן פירש הרשב"א ז"ל [שו"ת מיוחסות סימן ק"ע]. ואלו האנוסים הם בהיפך, ששותים יין נסך ואינם משקים ליהודים. וכן פירש הרא"ה ז"ל ההיא דתגרי דסוריא, שהם היו אוכלים דברים האסורים, אבל להאכיל לישראל לא היו חשודין. ויסתייע מנהגכם בפירושו זה, ואף על פי שאין צורת ההלכה מראה כך אלא כפירוש רש"י ז"ל.
אבל בין שיהיה הפירוש כן או אינו כן, אנו אין לנו אלא מה שאנו רואים מהם, במה שהם חשודין אין אנו סומכין ובמה שאין חשודין סומכין, והרי לא נחשדו להשקות לישראל יין נסך שנגע בו גוי, ולפי זה יין העשוי בביתם אתם מתירין אותו בחזקה שאם אינו יודע בבירור שלא נגע בו גוי לא היה מכשיל בו ישראל. וכן נמי כשאומרים מיהודי פלוני קנינו כל שכן דנאמנים, דאפילו חשוד בעלמא דאינו נאמן על שלו נאמן בהכי, וכדאמרינן בפרק כל פסולי המוקדשין [בכורות ל"ו ע"א] האומר למי שאינו נאמן על המעשר קח לי ממי שהוא נאמן או ממי שהוא מעשר אינו נאמן, ואם אמר מאיש פלוני נאמן, ואמרינן טעמא משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי. אלא שיש לתמוה עליכם, שאם על יינו נאמן למה אינו נאמן אפילו אינו אומר מפלוני יהודי, שאם הוה חשוד לשקורי אפילו מפלוני יהודי לא יהא נאמן, דשמא אחר שלקחו נגע בו גוי ולא מינכר. ובודאי שאם יינו כשר אינו צריך לומר מפלוני יהודי לקחתיו, אלא אפילו בסתמא מהימן. ומה שאינכם סומכים עליהם בשמירת יינו של גוי, כבר כתבתי למעלה סמך לדבר. זה נראה לי תיקון וסעד למנהגכם. ונשאר לתקן ענין החוזרים מכאן על עקב בשתם ככלב שב על קיאו, וענין המשומדים גמורים, שלא מצאתי להם תיקון, דנראה שאפילו מגען אסור. ואם יש לך דבר בזה הודיעני. ושלום תורתך יגדל כנפשך שבעך. וכנפש זה דודך וזה רעך. העלוב שמעון בה"ר צמח הכ"מ.
